הסיפור של איי פארו הוא סיפורו של האדם מול איתני הטבע, אשר בא לידי ביטוי גם במורשת הקולינרית המקומית. רגע לפני שכל העולם מגלה את גן העדן הפראי הזה בלב האטלנטי, יצאנו למסע משנה תודעה שנכנס עמוק אל הלב
גם אם הבישול המקומי הוא עדין בטעמיו בהשוואה למטבח הים-תיכוני, הסיפור הקולינרי של איי פארו הוא קודם כל סיפור של הישרדות, ועל כן הוא מרתק. שכן במציאות האינסטגרמרית של ימינו, קשה למצוא סיפורים קולינריים ייחודיים כל כך במרחק של כמה שעות טיסה בלבד.
וזו אינה קלישאה או אגדה. החיים על ארכיפלג סלעי בלב האוקיינוס האטלנטי הצפוני, שכלום כמעט לא יכול לצמוח עליו, המוקף במרבית ימות השנה ברוחות סוערות ומזג אוויר קיצוני, חייב את התושבים המקומיים לפתח מסורת קולינרית שתאפשר להם בראש ובראשונה - לשרוד.
ואולם, בשנים האחרונות, קבוצה של שפים צעירים מותחת את גבולות האפשר במדינה הקטנטנה בת 18 האיים, ומביאה אל המקומיים אבל גם אל התיירים שמספרם גדל והולך עם הזמן, מטבח מקומי חדש, המשלב בין חומרי הגלם ושיטות הבישול המסורתיות, לבין חומרי גלם וטכניקות שהביאו איתם ממקומות אחרים, וחמים יותר, באירופה ובעולם כולו.
הדוגמה המפורסמת ביותר היא כמובן מסעדת המישלן KOKS, שנחשבת לאחת ממסעדות המישלן המבודדות בעולם, ושסעודה בה, כולל חוויית ההגעה אליה והמיקום שלה, הפכו אותה ליעד עלייה לרגל לחובבי קולינריה שמבקרים באי, ויש כאלה שאפילו מגיעים אליה במיוחד. מובן שצריך גם לא מעט מזל וגם טיימינג, שכן המסעדה מארחת מדי ערב כ-25 סועדים בלבד.
על התנופה היחסית בתיירות אל המדינה וההתפתחות הקולינרית שהיא חווה, אפשר ללמוד גם במחסור בכוח אדם מיומן במטבחים. בעלי המסעדות משוועים לטבחים ושפים מקצועיים, מצרך נדיר במדינה עם אוכלוסייה כל כך זעומה, שסצינה קולינרית לא היתה עד היום חלק מהמורשת הכל-כך מיוחדת שלה.
כבר בדרך משדה התעופה ב-Vagar, מרחק של כ-45 דקות נסיעה קסומות אל עיר הבירה טורשהאבן, תבחינו בפני הקרקע הדרמטיים ובמזג האוויר הדרמטי גם כן, שיכול לספק ביום אחד טעימה מארבעת עונות השנה.
באיי פארו לא גדלים עצים, אלא רק עשב ירוק, המשמש כר פורה למיליוני הכבשים על האי, שמספרם עולה בצורה דמיונית על מספר האנשים החיים במדינה, המונה כיום כ-52 אלף. את אותו כבש, השם ייקום דמו, נפגוש באחד הערבים בצלחת, וטעמו יהיה מופלא, אולי דווקא הודות לעשב הפורה ולקרבה לים, המשפיעה גם על טעמם של הצמחים והעשב מהם ניזונים הכבשים.
כבר במאה התשיעית, אז הגיעו אל האי ראשוני הימאים המתיישבים, חיו בני האדם במקום על מה שנתן הים, ועל מיני הציפורים הרבים החיים במפרצים ובצוקים התלולים. ובכן, במקרה של הים, דווקא התמזל מזלם של המקומיים, שכן האוקיינוס האטלנטי באזור איי פארו נחשב לאחד הפוריים ב-20 השנה האחרונות, ופירות הים והדגים שבו, ובראשם הסלמונים, נחשבים לטובים והמשובחים בעולם. עד כדי כך שהטובות שבסושיות של טוקיו דואגות לייבא כמה מהדגים בתפריט מאיי פארו.
אז המקום נתן למקומיים כבש, דגה וכמה שורשים כמו סלק ומיני צנונינות, וגם רובארב, ששורדים את מזג האוויר הקיצוני והבידוד משאר העולם. עכשיו, מה עושים עם זה? פשוט מאוד, מנצלים את התנאים הקשים לטובה, ומפתחים שיטת שימור הקרויה בפי המקומיים "ræst", המאפשרת לשמר דגים גם בשר ללא שימוש במלח, אלא על ידי איתני הטבע - אם באוויר הפתוח והמלוח, ואם בבקתות מיוחדות אותן ניתן לראות, חדשות כעתיקות, כמעט בכל פינה באי. בכמה נקודות, אפילו בעיר הבירה, תוכלו להבחין בדגי הקוד (בקלה) תלויים ומתייבשים גם על משקופי בקתות המגורים הצבעוניות והציוריות.
את דגי הקוד המשומרים, כמו גם את הכבש המשומר, המזכיר במראה את החמון הספרדי, אבל ממש לא בטעם, תוכלו לטעום בלא מעט נקודות באי - אם בצלחת, בסנדוויץ' או אפילו ישר מהדג. אבל אם תרצו לשבת ולטעום סעודה שלמה המבוססת על שיטת השימור המסורתית, תוכלו להזמין שולחן במסעדה בבירה הנושאת את השם לאותה שיטת שימור "ræst".
מסעדת ræst היא אחת מתוך כמה מסעדות שנפתחו בבירה עשור האחרון. אם הייתם מבקרים במדינה לפני קצת יותר מעשור, כך מעידים מקומיים שדיברנו איתם, לא הייתם נתקלים בכזה עושר יחסי של מסעדות ובתי קפה בטורשהאבן הקטנה בת 20 אלף התושבים. כיום, בעונת השיא שנמשכת לאורך הקיץ, בזכות הפופולאריות הגוברת והולכת של איי פארו כיעד אותנטי ויפהפה בצורה קיצונית, תתקשו אפילו למצוא שולחן ללא הזמנה מראש.
על אף שעל פי משרד התיירות של איי פארו, השנה נרשם מספר שיא של הזמנת מיטות בבתי מלון במדינה, קשה להאמין שאיי פארו תתמסחר בשנים הקרובות ברמה כזו שתפגע בקסם המכשף שלה. היא עדיין תישאר בעיני, פלא מרהיב ומרגש בסוף העולם. העובדה כי המדינה מורכבת מ-18 איים (אחד לא מיושב, ועל אחד חיה רק משפחת אחת לבדה), שלחלקם תוכלו להגיע רק בשייט או מסוק, וכי רוב רובה של המדינה הינו שטח פראי וטבעי דליל מאוד ביישובים ואנשים, מבטיחה שהתיירות תעשה לה רק טוב.
על סירת מנוע קטנה בנמל המקומי, דייג זקן שזה עתה חזר מהמסע היומי, רוכן מעל ערימה מכובדת מאוד של דגי קוד. המנוע עדיין עובד, אבל הדייג לא מכבה אותו, יורד מהסירה או נח. הוא ממהר לנקות את הדגים שזה עתה נמשו מהמים. אחרי שיינוקו, הם יתלו בקדמת הסירה אחר כבוד ויהפכו לאותו מאכל שאיתו כבר עשיתם היכרות - הדג משומר.
את הדגים הוא תולה בקדמת הסירה, ונותן לרוחות הערות שבאי לעשות את העבודה – אם בעת הפלגה או לא. הרוח הקרה והמלח, מבצעים בצורה מושלמת את תהליך הייבוש והשימור.
המקומיים, שניזונים מהים כבר מאות שנים, נחשבים לדייגים משובחים במיוחד, שגם משתכרים בצורה יפה מאוד ומקבלים תנאים מצוינים מהמדינה, כחלק משימור התרבות ומנוע הכלכלה מספר 1 במדינה. כפי שציינו, התנאים הקיצוניים השוררים במקום הפכו את הים למקור פרנסתם, אבל גם מקור שרידותם, והמיומנות של הדייג היא הכרח שהיה עליהם לטפח ולשמר לאורך השנים – מדור לדור.
ולטנגו הזה כמובן יש שניים. שכן כמו שהפרואנים דייגים טובים, כך גם הדגה ופירות הים בסביבת האיים, ממוקמת גבוה בטופ העולמי. עם השנים למדו המקומיים לייעל את הדייג ולמנף את אוצר הטבע הפלאי והפראי הזה, ומנקודות שונות לאורך הים תוכלו להבחין על פני הפיורדים בחישוקי ברזל ענקיים, המשמשים למעשה חוות גידול טבעיות של סלמונים, הנארזים באיי פארו ונשלחים לכל פינה על פני הגלובוס.
מלבד סלמונים תוכלו לאכול בכל מסעדה דגי בקלה משובחים, סרטנים אטלנטיים ענקיים, לנגוסטינים מתוקים בטירוף, מולים שחורים ו"צדפות סוס" ענקיות.
מאכלים מסורתיים אחרים באיי פארו הם מיני ציפורים הגדלים על צוקי האיים ושאותם ניתן לרכוש מדי פעם בשוק הקטן בשולי הנמל, ביצי תוכונים, כבשים כמובן, וגם – לווייתנים – שהדייג שלם הנחשב לעניין תרבותי-מסורתי-הישרדותי, עדיין מעורר מחלוקת בעולם.
כדי לטעום מכל השפע שיש לים האטלנטי להציע, הזמינו שולחן ב-Barbara Fish House, מסעדת דגים ופירות ים קסומה באחת השכונות הראשונות שבנו הוויקינגים שהגיעו אל המקום.
המבנה הישן והמשומר שבו ממוקמת המסעדה, היה ביתו הפיקטיבי של אחד מגיבורי הספרות המפורסמים בהיסטוריה של איי פארו, יורגן פרנץ יקובסן ברברה. המסעדה, כפי שהיא מספרת גם באתר שלה, מעניקה לסועד לא רק טעימה מהדגה ופירות הים של האזור, אלא גם תיקח אתכם למסע מהפנט, בחסות בקבוק יין, אל טורשהאבן של המאה ה-16. בדקנו, וזה עובד.
אל השולחן הגיעו מנות מגוונות שבכולן כיכבו חומרי גלם משובחים מהאטלנטי: טרטר סלמון עם צ'יפס שחור ומנומר עשוי מקמח תפוחי אדמה, דיו של דיונון וטפיוקה; סביצ'ה של קוד; מולים שחורים בחמאה וצ'וריסו; צבתות סרטן אטלנטי בחמאה שום ועשבי תיבול; פילה של שד הים צרוב על הגריל; לחם מחמצת מקומי עם איולי וגם סלט מסורתי של תפוחי אדמה. הטעמים בארוחה, כמו גם במטבח המקומי באופן כללי, עדינים מאוד, ונותנים במה וכבוד לחומרי הגלם.
בשכנות לברברה, ברחובות הצרים שנראו כאילו נלקחו מסרט הוביטים, ישנן עוד כמה מסעדות, ואנחנו בדקנו עוד שניים. האחת, קתרינה כריסטיאנסן (Katrina Christiansen), הינה מסעדה המגישה מנות המושפעות מהמסורת המקומית, עם טוויסטים קלים ובסגנון טאפאס. האווירה במסעדה, כמו בברברה, היתה נעימה מאוד ובלטו לטובה פלטה עצומה וקרה של פירות ים שכללה לנגוסטינים שמנמנים ומתוקים להפליט, סרטנים ושרימפסים, ומנה של שורש סלרי אפוי בתנור עם רוטב מקומי.
כדי קצת לגוון, בערב האחרון אכלנו ב-Áarstova, עוד מסעדה קסומה הממוקמת בבית עתיק עם חדרים רבים, המתגאה במנת הדגל המסורתית שלה – שוק של כבש מקומי, שבושל כל הלילה בבירה ועשבי תיבול מקומיים, וחזר לפני ההגשה לבוסט של חום וקראסט. הכבש היה רך במקסימום וממש התפרק מהעצם בכל נגיעה של מזלג.
את הארוחה פתחנו עם ביסק של דגים ופירות ים, שהיה לא פחות ממושלם ועשה לנו טוב על הלב והנשמה.
המרחבים הגדולים, מזג האוויר והמיקום המבודד של הכפרים, הכריחו את המקומיים להפוך את סביבת הבית למעין משק אוטרקי בפני עצמו, וללמוד איך להיות דייגים, ציידים, קצבים וגם בשלנים.
המקומיים, אנשים נחמדים ומסבירי פנים, ישמחו גם להכניס אתכם לבתיהם ולארח אתכם לארוחות ערב מסורתיות, כדי להציג בפניכם את התרבות הקולינרית המקומית, אבל גם, כך נראה, לזכות לחברה ולפגוש אנשים חדשים.
המסורת הזו, שהתפתחה רק בשנים האחרונות, נקראת Heimablídni והיא תאפשר לכם להתארח בבתים מקומיים ולזכות לחוויה בלתי נשכחת. מומלץ לעשות חיפוש אחרי בתים כאלה לפני הטיסה, ולתאם מראש.
הצצה לחיים המקומיים קיבלנו ממש במקרה, ביום בו נסענו אל אחד הכפרים המרהיבים במדינה: Tjørnuvík(צ'ונוביק) - כפר קטן ומבודד בן 55 בתים בלבד, הצפוני ביותר באי סטריימוי בו גם שוכנת הבירה.
הכפר ממוקם במפרץ עם לגונה בצבע טורקיז, ממנה מזדקרים אל השמיים הרים תלולים משובצים בעשב ירוק, ומפלים הנשפכים למטה מכל עבר. המפלים האלה אינם באמת מפלים, אלא מי גשמים המתרכזים בפסגות ואינם מצליחים לחלחל פנימה, בגלל השטח הבזלתי ממנו הם עשויים.
בית הקפה שעליו קראנו ב-TripAdvisor כבר לא היה קיים, במקום בו עמד ניצב כרגע מועדון גלישה סופר-מגניב, שאמנם היה סגור באותו היום, אולי בגלל מזג האוויר המאוד-מאוד סוער, אבל היה בהחלט נראה כמו מועדון הגלישה המיוחד ביותר שראינו בימי חיינו.
בתי הכפר, ברובם, היו סגורים וחלונותיהם מוגפים. מרבית התושבים של הכפר הקטן עוזבים אותו בעונה הקרה לטובת טורשהאבן, וחוזרים אליו בקיץ. היתרון לתייר הוא, שלא מעט בתים בכפר עומדים להשכרה ב-AIRBNB, ויכולים לספק למי שייבחר חוויה של פעם בחיים.
למזלנו, שלט קטן עם תמונה של ופל בלגי וכוס קפה, כיוון אותנו אולי אל הבית היחיד בו מצאנו חיים. כשדפקנו על הדלת ופתחנו אותה, גילינו סלון קטנטן וחמים וזוג מטיילים דניים צעירים, שותים קפה על שולחן האוכל של המשפחה ונהנים מוופל בלגי עם קצפת טרייה, וריבת רובארב – אחד הצמחים היחידים שגדלים על האי, וממנו מכינים המקומיים כמעט כל דבר.
הדרך אל הכפר מטורשהאבן שאורכת כשעה, פשוט מרהיבה, חוצה פיורדים ועוברת ממש בסמוך למפל הגדול ביותר באיי פארו, שגם אליו, לא תצטרכו להתאמץ כדי להגיע. פשוט עצרו את הרכב לידו. וזה אחד הדברים הקסומים ביותר במדינה. הטבע נמצא מסביבכם כל העת. למעשה, התחושה היא טיול בתוך לונה פארק אחד גדול של טבע: מרגש, חד-פעמי, מפעים, בתולי, עוצמתי, מאיים, מלטף, מרחיב את הלב.
