הכירו את אלסנדרו בנוונוטי: בנקאי איטלקי שזנח את המשרה הבכירה בשביל למצוא ביחד עם הכלבים שלו אוצרות מתחת לאדמה. צפו בווידאו
את אלסנדרו פגשנו "אולד סקול" - בדרך הישנה. "אחרי העיקול, בערך בפסגת ההר, 100 מטר אחרי שלט עצור אחכה לכם בצד הדרך" אמר לנו בטלפון באנגלית שבורה. "אתם תראו את המכונית שלי בצד הדרך ואת שתי הכלבות". וכך היה. בלי ווייז, עם מפות, בנ"צ באמצע שומקום, אלסנדרו חיכה לנו בצד הכביש בלב הנוף הכפרי והפראי של אקווילנו. הוא היה לבוש חולצה משובצת, ושלייקס בתוך מכנסיים חומים, ואחז בידו את חפירה דק וארוך.
עשינו היכרות. מיד אחר כך קפצו עלינו ויולה ואמיליה, שתי הכלבות הנאמנות של אלסנדרו אותן הוא מגדל מאז שהיו גורות. ויולה ואמיליה הן כלבות מסוג לגוטו רומאניולו (Lagotto Romagnolo), זן איטלקי יקר, הנחשב לאחד היחידים והאמין ביותר למציאת כמהין. גם ויולה וגם אמיליה החלו לשוטט ביערות למעשה מהרגע בו יכלו ללכת בעצמן והתרגלו לרחרח את ריח הכמהין מינקות. בכיס הווסט של אלסנדרו מחכות פרוסות נקניק שמנמנות שיחולקו בנדיבות למי שתמצא את הפטריות הנחשקות מתחת לאדמה הלחה.
אלסנדרו עבד שנים במערכת הבנקאית, בעבודה משרדית ולחוצה לא פעם - עד שהבין שהאוצר האמיתי לא מחכה לו בכספת הבנק או בתלוש המשכורת, אלא מתחת לרגליים, בשטחים הנרחבים של משפחתה של אשתו. אז הוא החליט ללכת אחרי החלום, עזב את הבנק, והתמקצע בתחום צייד הכמהין. היום המרחבים, הגבעות, היערות והנחלים - הם המשרד של אלסנדרו, שמקיץ בעונת הכמהין מדי יום לפני עלות השחר, וחוזר הביתה רק אחרי כמה שעות של הליכה - לעתים קשה מאוד - בטבע המקומי ההררי.
"לכל אחד מהציידים באזור יש את השטח שלו. הכללים הבלתי כתובים שלנו הם שלא נכנסים אחד לשני בין הרגליים. אבל לפעמים, יש יוצאים מן הכלל ואנשים מהאזור שלא עוסקים בתחום, אבל חושקים גם הם בזהב השחור, או הלבן", הוא מספר. "לכן אני מקפיד אחרי כל חפירה בקרקע בה מצאתי כמהין, לסדר את האדמה מחדש - גם כדי לאפשר לפטריות לגדול מחדש וגם כדי לטשטש את העקבות ולמנוע מאורחים לא קרויים לפלוש לשטח ולחפש אחרי הפטריות".
סיבוב הצייד הפרטי שלנו יצא מבית האבן של הוריה של אשתו, הממוקם בכפר קטנטןשל כמה בתים, המשקיף על נוף חלומי ופראי. יצאנו מהבית וירדנו בשביל תלול שהביא אותנו אל ערוץ מים זורמים בלב יער. חצינו את המים והתחלנו לטפס במעלה היער.
מי שקבע את המסלול שלנו לא היה אלסנדרו ובטח לא אנחנו. ויולה ואמיליה היו המפקדות היחידות של המבצע - ולאן שריח הכמהין משך את אפן, נמשכנו אנחנו אחרי אפן. ההליכה בעקבות הכמהין, בעקבות כך, היתה רצופה טיפוסים תלולים, שריטות מקוצים וענבים סוררים, ולעתים שקיעה בבוץ. אבל אלסנדרו ידע איך לתת לנו מוטיבציה. "אם הכמהין היה גדל בצידי הכביש, לא היה לו את הקסם והמסתורין הממכרים כל כך".
אלסנדרו מחייך ומביט אלינו. הוא מקרב את ידו על אפנו. ריח נדיר של סתיו וארומה חזקה של כמהין ממלאת את ליבנו. זה ללא ספק אחד הריחות הממכרים ביותר שהרחתי מימי.
אחרי שעתיים של הליכה הצלחנו למצוא לפחות 10 פטריות - שחורות ולבנות - בגודל יפה. ויולה ואמיליה כבר היו אחרי 200 גרם פרשוטו, ואנחנו הסדרנו נשימה ופינטזנו על הרגע שבו ניכנס למטבח החם מהקור שבחוץ, ונטעם מהכמהין שמצאנו.
בבית חיכו לנו הוריה של אשתו של אלסנדרו. בזמן שהוא סידר את הכל במטבח למטה, אנחנו עמדנו במרפסת שהשקיפה על הטבע המדהים של הוואדי ממנו עלינו. הכל נהיה ציורי יותר כשהאבא חזר לפתע עם אקורדיון ובקבוק יין והתחיל לנגן שירים איטלקיים ישנים. זה היה רגע מזוקק בזמן של חיים אחרים של אנשים אחרים.
במטבח, בקצב עצלני של אחר הצהריים, אלסנדרו הכין לנו חביתה ענקית עליה גירד עם פומפייה מהכמהין הטריות שהבאנו. על השולחן חיכתה גם גבינה נפלאה שספגה את שברי הכמהין שבושלו בה, וברוסקטות עם מחית של כמהין ושמן זית, אותה הכין בעצמו.
למעלה, המשיך האבא לנגן על האקורדיון. ויולה ואמיליה כבר ישנו ברכב, וחלמו על הפרשוטו שמחכה להם מחר. כמו בכל יום מחדש.
צילומים: אלסנדרו בנוונוטי, Fork&Life